מסר למחנך מפרשת השבוע: לא תוכל להתעלם!

גם השנה תלמידים רבים התחילו את שנת הלימודים הבעל"ט,

זה בתלמוד תורה, וזה עולה לישיבה קטנה, ויש שהעפיל כבר לישיבה גדולה.

הצד השווה שכולם נרגשים ומייחלים לשנה מוצלחת יותר.

מקווים ומתפללים שיקבלו מציאות חן ושכל טוב בעיני המחנכים והרבנים.

ולהורים המלווים במבטם את ילדיהם עד כמה שהעין יכולה ללוות, נותר למלמל תפילה חרישית ולקנח דמעה של תקווה והתרגשות.

אבל עלינו לזכור כי ישנם תלמידים שלא זכו השנה לצעוד במסילה העולה,

הם לא נפרדים מההורים...

אין להם כל כך סיבה לקום בבוקר.

המשפחה מנסה לכבוש את עלבונה,

פחות לשתף.

וקול דממה דקה רוצה לזעוק את אשר חווה הילד/הנער שבגינה הוא ללא מסגרת,

החל בתווית שהודבקה בו שאותה זיהה דרך מבטי השפלה צוננים שקלט מזווית עיניו המושפלות.

והמשך בהתלחשויות ששמע כל אימת שעבר ליד קבוצת נערים נבחרת,

וכלה באזהרות של פלוני לבנו שלא ידבר עם אותו אלמוני...

תחושת היותם שקופים, הופכת אותם לנוער בסיכון שעלול להיות מסוכן עקב הזעם והמרירות שהצטבר לכדי תסכול,

אשר במקרה הטוב זה יתורגם לאחד מסוגי הבריחות וההתמכרויות...

ואנחנו חולפים לידם אולי מנידים ראש כאילו משתתפים בצערם, אבל ממשיכים הלאה.

התורה היא תורת חיים ובאה לחנך אותנו גם בחלק הזה של שימת לב לסביבה כפי שנראה בפרשה.

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ."

"וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ".
ו"ְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם".

"לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ".(דברים כב, א-ד)

האור החיים הקדוש:  לומד מכך בדרך הרמז, כי ההתייחסות גם לבני אדם שנידחים ולא מצאו את עצמם...ואולי אפילו הגיעו להתנהגות הדומה לבעלי חיים...

תשיבם לדרך הטוב והישר, וזה על ידי הדוגמה האישית והקרנת החיבה לסביבתו.

אדרבה, אמץ לעצמך מנהג, לקרב את ילדים ונערים אלו, לתת להם מילה טובה ללא התניה, ללא ביקורת, טפיחה על השכם עם מאור פנים.

ולאותם הורים יקרים יש לנהוג בסובלנות ובהכלה, פחות להקשיב לרעשי הרקע...

לכבד ולהכיל אותם, ולא לחפש אשמים כולל האשמה עצמית שלא תורמת.

ולדעת כי ההשקעה שלהם והאהבה והאמון בהם ללא תנאי, תחזיר אותם למסלול והם ירוו מהם נחת יהודית אמיתית,

{ואדרבה, הם יגיעו לתובנה מתוך בחירה, ויוקל עליהם להתמודד בעתיד עם הצעות היצר}.

תובנה זו למדתי מהגמרא (בבא מציעא דף כא' ע"ב)

הגמרא מחלקת בין זיתים שנשרו מהשדה לצד הדרך, שהם בעלי צורה וחזותם מוכיחה עליהם שהם שייכים לשדה פלוני, ובעל הבית לא מתייאש מהם.

לבין תאנים שנמצאו לצד שדה התאנים, שניתן לכל דכפין לאוספן, כי עם נפילתן הן נמאסות וכל השקצים והרמשים עטים עליהן.

אבל הפסיקה בנויה על היסוד שאומר, כי בעל הבית מראש מתייאש מהם ולכן כל אחד יכול לאסוף אותם.

המסר הרעיוני, כי האדם עץ השדה, גם הנער שנשר לרגע,

השאלה האם הוא מודל הזית או מודל התאנה?

האם הוא גדל בבית שלא וויתרו עליו מראש, לבש צורה של חינוך כאותם שתילי זיתים, הרי שגם אם ייפול, יישאר עם צורה והוא יחזור הביתה.

אבל אם הוא מודל התאנה, הרי שכל אחד יכול לבוא ולאסוף אותו, כי מראש הסבירו לו שהתייאשו ממנו...

באם ננהג נכון עם אותם נערים,

הרי שנוכל להגיע עם עוד קבלה ומעשה טוב לראש השנה הקרב ובא,

הבורא ישיב לנו באותה מידה,

ויקבל אותנו באותה סלחנות והכלה למרות הנהגתנו במשך השנה שחלפה.

שבת שלום ומבורך.