כן, זו מכה, ואני לא אשתוק יותר / הפסיכותרפיסט אבי דז'דק בטור מטלטל
31.10.25 / 00:11
הארוע שהתרחש היום בבירה הצליח להוציא את הפסיכותרפיסט אבי דז'דק משלוות רוחו. בטור מטלטל שנכתב בדם מבעבע, הוא מצהיר: "לא אשתוק יותר" | חובת קריאה ובעיקר הפנמה
מצטער שעד היום לא כתבתי. אבל לא עוד.
מכת האובדנות החרדית. כן, אפשר כבר לקרוא לילד בשמו. זו מכה. זה כבר לא ארוע חד פעמי.
זה סיפור מתמשך.
זו ''מ ח ל ה'' מדבקת.
זו מגיפה נפשית, מגיפה מדבקת.
"הושע נא נפש מבהלה!"
זה התחיל כארוע חד פעמי.
כולם השתיקו...
אבל זה התפתח לזרזוף.
ולמקהלת המשתיקים הצטרפו המבינים בע''מ שקבעו ש'אסור לדבר. צריך לשתוק'.
אך אז הטפטוף התגבר.
ולמקהלת המבינים הצטרפו גם העסקונים (בחולם ובקובוץ) ובשלל שפות וניבים, שצעקו לנו/ עלינו:
שלא תעזו. אל תפתחו את הפה.
געוואלד, מה עם המשפוחעס?
צאן קדשים טהורים ייחשפו
מה יהיה,
וואס וועט זיין
הם טענו והזהירו, ואנו שתקנו. אני שתקתי.
אבל זהו זה.
אני מצהיר קבל עם ועדה שזה נגמר.
לא עוד - no more - גענוג.
חסל סדר שתיקה
ומעכשיו לא תשתיקו. מעכשיו התחלת סדר שיחה ודיבור.
מעט לעומק הכאב והבנת העניין:
אדגיש ואשוב ואדגיש
מילים אלו הנכתבות מדם ליבי
ובדם קרוש וקדוש.
בדם מבעבע ותובע.
בדם מאשים של קרבנות ואשים.
בדם עבר הווה ועתיד.
אינני ואיננו דנים ושופטים,
אינני ואיננו מכריעים ופוסקים בדמם של הסובלים בדומיית הנצח היגון והאין שליוותה את קרבן וקרבנות האובדנות
לא אותם,
לא את משפחתם
לא את קרוביהם
ולא את החברה
כלל וכלל לא בשום צורה...
יחד עם זאת עלינו
כחברה חפצת חיים
כחברה אשר קדושת החיים היא נר לרגליה.
כחברה המחויבת לשמירת חיי חבריה ובניה.
ובפרט כחברה המחויבת לשמירת נפש מתמודדיה מאותגריה פצועיה, כאוביה הסובלים בכף הקלע פנימי איום ונורא מעל כל הגיון והסבר.
עלינו לומר לשדר לצעוק ולהסביר באופן שאינו משתמע לשני פנים. ש...
אנחנו מוקיעים את הבחירה באובדן החיים.
אנו בזים... כן. בזים באופן מוחלט לבחירה באובדנות.
חובה להשמיע זאת בכל דרך ומעל כל במה.
איננו רוחשים שום אמפתיה והבנה לפעולה ומעשה המסיימים חיים.
זו לא דרך.
זו לא שאלה של בחירה.
זו לא אופציה כלל וכלל.
במילים אלו מתייחסים אנו לפעולה והבחירה הנואלת והקלוקלת באובדנות כמוקעת מכל וכל.
כמובן מבלי לדון ולשפוט את בוחר הבחירה.
אין ולא יהיה שום כבוד ושום הסכמה לבחירה באובדן חיים!
אין ולא יהיה שום כבוד ושום הסכמה לבחירה באובדן חיים!!
אין ולא יהיה שום כבוד ושום הסכמה לבחירה באובדן חיים!!!
אני יודע כי רבים מהקוראים
עלולים להזדעזע ממילים אלו.
אך מה אעשה וזהו הציווי האלו-הי על מנת לשמור על חיי המתמודדים הנוספים.
יש לזכור כי אובדנות היא מחלה מדבקת, מחלה מדביקה, המאפשרת ומייצרת המשכיות וקיום של פוטנציאלים אחרים העלולים להשתמש בבחירה נלוזה ובזויה כזו.
אז אין ברירה: רק עצם ההכרה הדיבור והמודעות הבריאים בהקשר לכך יעצרו הנגף מדרכנו.
ברוך אתה
אד-ני אל-הינו
מלך העולם
דיין האמת
ת.נ.צ.ב.ה.
לכל השואלים אז מה כן?
המענה משתנה בשאלות וממקרה למקרה.
הנכתב כאן הוא קו כללי.
ובנימה אישית:
ליוויתי במהלך החודשים האחרונים מס' רב וכואב של משפחות שאיבדו את היקר להם מכל, במעשה אובדני.
אין מילים היכולים לתאר את הכאב, הטרגדיה. אין ולא יהיו.
אני כאוב ושבור
אני כועס ומתוסכל.
נשמות טהורות לבבות שבורים נפשות מיוסרות עומדות על מפתן דלתנו
זקוקים לחיוך
זקוקים להתעניינות
זקוקים לחיבוק, למגע תומך ומרגיע
זקוקים לקשר עין
משוועים ליחס ולמילה טובה,
לבהירות
לנחמה
לשלווה
לגאולה מייסורי איוב.
אז אם ראית נשמה שבורה היושבת על פי תהום, ואין ספק שישנן כאלו בסביבתך. שב לידה, הבט בה, מלא את ליבך באהבה אליה - אהבת אמת, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה טהורה.
ואמור לו/לה:
אתה יקר לי, אני אוהב אותך.
אין לי ולאף אחד מהנוגעים והעוסקים בדבר פריוולגיה בהמשך השתיקה,
ההסתרה, הכיסוי ומשחקי הרמיה והכאילו.
זה לא עוזר!
זה 'רק מזיק' ומייצר המשך.
ובשעת המכנסים - פזר. אין לנו כעת ברירה אלא לדבר ולצעוק. שתקנו, והשתיקה רעמה. אבל לא עוד. כשכואב - צועקים.
בשם החללים וחפצי החיים,
אבי
להצטרפות לקבוצות ועדכוני "ירושלים החרדית" בוואטסאפ לחצו כאן
מעוניינים להגיב? לדווח? צרו איתנו קשר במייל האדום [email protected]
