ד"ש לחנוכה: תליון המנורה מהתקופה בה הוגבלה הכניסה ליהודים לירושלים | מרהיב לצפיה

ד"ש מהמנורה: תליון נדיר עשוי עופרת יצוקה, המעוטר משני צדדיו במנורת שבעת הקנים, נחשף בחפירה ארכיאולוגית סמוך לעיר דוד בירושלים. התליון יוצג לראשונה לציבור במסגרת אירועי שבוע המורשת בקריה הלאומית לארכיאולוגיה של ארץ ישראל בירושלים.

בתיעוד: צפו בממצא הנדיר | רשות העתיקות

הממצא התגלה בתוך שכבת מילוי בעומק של כ־8 מטרים, אשר שימשה תשתית למכלול מבנים מונומנטליים משלהי התקופה הבינזטית (המאה ה-7 למניינם). שכבה זו כיסתה שרידים קדומים יותר משלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנים המעידים, לדברי החוקרים, על מערך אדריכלי מתוכנן שנבנה לצד רחוב מרוצף.

איאיו בלטה, עובד עיר דוד, סיפר על רגע הגילוי: "יום אחד, בשעות הצהריים, בזמן שחפרתי בתוך מבנה קדום, פתאום אני רואה בין האבנים של הקיר משהו שונה, בצבע אפור. שלפתי את הממצא מתוך האדמה וראיתי שמדובר בתליון של שרשרת ועליו מופיעה המנורה. מיד הראיתי את הממצא לאסתר – מנהלת החפירה, והיא אמרה שזה ממצא נדיר במיוחד. מאד התרגשתי".

התליון עוצב כדסקית שבחלקה העליון לולאה להשחלה. על שני צדדיה הוטבעו מנורות זהות בעלות שבעה קנים, המודגשות במסגרת עגולה בולטת. צד אחד השתמר היטב, בעוד שהצד השני מכוסה פטינה. בבדיקת XRF שנערכה במעבדות רשות העתיקות נמצא כי התליון עשוי מכ־99% עופרת.

לדברי חוקרי רשות העתיקות ד"ר יובל ברוך, ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ', אסתר ראקוב־מלט וד"ר שולמית טרם, "תליון עשוי עופרת טהורה, המעוטר במנורה, הוא ממצא נדיר ביותר. במחקר מוכרים תליונים מעוטרים במנורה שנעשו מזכוכית וממתכות אחרות, אבל ידוע לנו רק על עוד תליון אחד בעולם הנושא את סמל המנורה, שנעשה מעופרת". עוד ציינו כי "הופעתה הכפולה של המנורה, בשני צידי הדסקית, מעידה על משמעותו העמוקה של הסמל ועל מקומה המרכזי של המנורה בהבעה חזותית של זיקה למקדש ולזיכרונו, גם בתקופה שלאחר חורבן הבית".

מן המקורות ההיסטוריים עולה כי בתקופה הביזנטית נאסרה כניסת יהודים לירושלים. החוקרים ציינו כי "עובדה זו מקשה על הבנת משמעותם של ממצאים המעוטרים בסמל המנורה בהקשרם ההיסטורי", והעלו את האפשרות כי מדובר בחפצים פרטיים של יהודים שהגיעו לעיר כסוחרים, בשליחויות מנהליות או כעולי רגל סמויים.

ד"ר יובל ברוך הדגיש: "מדובר בממצא יוצא דופן. תליון זה, הנושא את סמל המנורה, אינו רק אובייקט חומרי; הוא חותם אישי, תעודה של זיכרון ושל זהות, שכנראה היה שייך ליהודי אנונימי, שבחר לשאת אותו על צווארו". לדבריו, הבחירה בעופרת עשויה להעיד כי התליון שימש כקמע ולא כתכשיט, וכי "דווקא בתקופה הביזנטית הפכה המנורה לסמל של זיכרון לאומי ולציפייה לתחייה בקרב קהילות היהודים בארץ ישראל".